כשנולד לנו תינוק והוא לא יודע לתקשר את עצמו, אנחנו מפתחים כל מיני דרכים כדי להבין האם הוא רעב, האם הוא עייף או סתם משועמם? האם הוא שמח ונהנה האם קר לו או חם לו? הכל זה פרשנות שלנו.
כשהתינוק גדל והופך לילד שיודע לדבר אנחנו עדיין מנסים להבין מה הוא חווה ולסייע בכל קושי שנראה לנו שהוא מרגיש, בהמשך החיים אנחנו תמיד מציעים עזרה מהנסיון שלנו, מהחוויות שלנו...
אבל האמת היא שכל החוויות בעולם הזה הם עניין סובייקטיבי. כל אחד מאיתנו חי בתוך הראש שלו. הוא קולט מידע בצורה שונה, מזווית שונה, בזמן שונה, אל מוח שמלא בזכרונות ופריטי מידע שונים שיוצרים אצל כל אחד ואחת מאיתנו חוויה שונה וייחודית במינה, מעין הצגה פרטית המותאמת בדיוק לנו.
אנחנו לפעמים שוכחים את זה ואז נעלבים, כועסים או מאוכזבים כשהצד השני לא מגיב כמו שהיינו רוצים שיגיב.
חשוב ללמד את הילדים כבר מגיל קטן שכל אחד רואה את העולם קצת אחרת וכל כך חשוב לדעת לומר בקול מה הרצונות שלנו? מה אנחנו לא רוצים? מה הצרכים שלנו? מה הציפיות? מה ישמח אותנו ומה גורם לנו עצב.
בדיוק אותו המסר חשוב גם לנו, המבוגרים, כמה פעמים אנחנו היינו בטוחים שבן הזוג מבין את מה שהתכוונו? בטוחים שהבוס רואה כמה אנחנו עובדים קשה ויתגמל אותנו בלי שנצטרך להגיד את זה? בטוחים שהילדים רואים כמה אנחנו מתאמצים בשבילם, אז איך הם לא מעריכים....
הצורך האמיתי בחיים לתקשר בקול את הרצון מועבר כל כך יפה בסיפור מספר 10 במשחק הקופסא המיוחד hizstory, ״ארמון המשפט״, אם רק היה לאיש אומץ להגיד מה הוא רוצה הוא כבר היה זוכה בזה מזמן.
וכמובן, הדרך הכי טובה ללמד ילדים היא כידוע על ידי דוגמא אישית, שתפו אותם, שחקו איתם.
משחק קופסא מיוחד וערכי. משחק שיוצר זמן איכות משפחתי.